תקציר המבוא:

אודות המחבר

הספר כולל חמישה חלקים, שלכל אחד מהם הקדמה ומבוא נפרד, במבואות אין תאור מפורט של קורות חייו של המחבר.
המחבר שהה בגטו קובנא, היה בן בית אצל ר' אברהם כהנא רבה של קובנה, והיה נוכח בעת שהוצגו השאלות בפני הרב.
המחבר רשם את השאלות על פיסות נייר, והעלה אותן בספר זה.

במבוא לחלק א' המחבר מסביר את מניעי הוצאת הספר לאור:
כדי להראות לעולם אות ומופת של עם הממשיך לחיות ולקדש את חייו על פי התורה בלבד, גם כשחרב חדה מונחת על צווארו. וכדי להציב יד ושם לקדושי השואה.

במבוא לחלק ב' הוא מציין את המכתבים הרבים וההסכמות שקיבל לספרו ואת העידוד שקיבל לפרסם שאלות אלו, המציגות תמונה מקיפה של יהדות ליטא בשעותיה הקשות, ובכל זאת ממשיכה לשאול שאלות בעניני הלכה גם כשהיא עומדת בשערי המוות.
בהמשך, המחבר מזכיר את החובה "זכור את אשר עשה לך עמלק", בייחוד לאחר שזרעו של עמלק והאומות מנסים להשכיח את ההשמדה ולהכחישה ללא הרף.

במבוא לחלק ג' המחבר מרחיב את הדיון בענין זכירת עמלק, ומוסיף שחייבים ב"זכור" דווקא בתקופת המנוחה והנחלה. הוא מביע כאב על מעמדה האיתן של גרמניה בעולם, דבר המבטא כי העולם חש שנמחלו פשעיה. המחבר מביא את פרעה מלך מצרים כדוגמה לכך שבלא אמונה - השכחה מצויה.
המחבר מוסיף כי לחלק זה מצורף כנספח הספר "אמרי אפרים", הכולל קובץ שעורים שנתן אחרי השחרור במחנות שונים.
המחבר מציין מזווית שונה את אמונתה האיתנה של יהדות ליטא בכל המצבים, ומשווה אותה למצב עם ישראל בתקופות שונות בהסטוריה.

במבוא לחלק ד' המחבר מביא את שירת עם ישראל לה' גם מתוך הסבל והצרות. הוא מוסיף כי לכרך זה של הספר מצורף שו"ת "חסדי אפרים" - שעורים שנתן אחרי שעזב את ליטא במחנה הפליטים בעיר ולס, אח"כ בזלצבורג ובאינסבורג, וגם ברומא. השיעורים נלמדו מדפי גמרא בודדים שעברו מיד ליד.
המחבר מתאר את השתתפותו בהקמת בית יתומים, בחידוש הקהילה בקובנה בקבלו עליו את עול הרבנות שם, בבניית מקווה טהרה ובהבאת אלפי קדושים לקבורה.

במבוא לחלק ה' המחבר מציין כי כרך זה של הספר כולל שאלות ותשובות מקונטרס "מעמק הבכא", שלא ניתן היה להוציאו לאור כיון שהיה כתוב על נייר שכמעט שאי אפשר היה לקרא בו ולא ניתן היה לצלמו.
חלק זה יוצא לאור בעיקר כנגד רבוי המכחישים את השואה. המחבר מוסיף כי אמנם חובה עלינו למחות את זכר עמלק, אך גם הקב"ה מצטרף למחיה והוא זה שימחם כליל מתחת השמיים.

המבוא:

(עמוד ז)
ממעמקים ...

ממעמקים קראתיך ד' (תהלים ק"ל)

ישתבח הבורא ויתעלה היוצר האל עלי גומר, שהפליא את חסדו עמדי וגמלני כל טוב להיות בארץ החיים חייתי, כאחד מאסירי עני וברזל שהוציאם מחושך וצלמות בגיא ההריגה של גיטו קובנה.

הנני נותן שבח והודי' להשי"ת שהציל את נפשי מרדת שחת על ידי האויב הגרמני האכזרי ימ"ש שלא ידע רחם, ולא עוד אלא שזכיתי להוציא לאור שפוני טמוני חול, הלא הן השאלות והתשובות שהן מעט מזעיר מאלה שנשאלתי במיצר, בגיטו קובנה, ושאספתי אותם כעמיר גורנה בספרי "שו"ת ממעמקים" חלק א' וחלק ב'.

תשובות אלו רשמתי בזמנן על פיסות ניר שהטמנתי במעבה האדמה למען יעמדו ימים רבים, מתוך תקוה שלא כלו רחמיו מאתנו ולא תמו חסדיו, ושלא לעולם זרוע רשע תשלוט, אלא היא תשבר ותמוגר עת יבוא מועד לחונן עמו שהיה ללעג וקלס בגוים ונחשב כצאן לטבח יובל.

ואכן לאחר שזכינו לצאת מאפילה לאור גדול ולברך על הגאולה והתמורה, הישע והפדות, הוצאתי את רשימותי מתוך מחבואם באדמה, ובחמלת ה' לאחר שבאתי אל המנוחה והנחלה סדרתי אותן בסדר נכון להכשירן להעלותם על מכבש הדפוס ולהוציאן לאור עולם.

והנה כשהופיע בעהי"ת ספרי שאלות ותשובות ממעמקים חלק א' וב', ראוהו צדיקים ושמחו ישרים ועלזו, גדולי תורה וגאוני עולם שבחוהו והללוהו, חכמים וסופרים, אנשי שם והמוני עם הרבו לשלוח לי מכתבי תהלה והערכה, בהם נתנו ביטוי לרגשי
(עמוד ח)
לבם ולשמחתם המהולה תוגה צער וכאב, על שהצבתי יד ליהדות ליטא המפוארה בגדלה ותפארתה, תורתה וחכמתה גאוניה וגדוליה ועל הכל באחינו התמימים והישרים הנאמנים לה' ולתורתו, יהדות שעלה עליה הכורת יחד עם יהדות אירופה בימי הרעה והזעם החושך והאפילה שירדו לעולם.

במכתבים הללו נדרשתי להמשיך במפעלי ולפרסם את יתר השאלות והתשובות שישנן תחת ידי מאותם הימים, ומכיון שחזקה עלי דרישה זאת, נעניתי לאשר נדרשתי, והנני נותן בזה את החלק השלישי מספר שאלות ותשובות ממעמקים, שאף הוא כקודמיו, מגלה טפח נוסף ממגילת הדם והאש של יהדות ליטא שהיתה מליאה תורה ומצוות כרימון, שהיתה ואיננה עוד...

בפרשת זכור נאמר: "זכור את אשר עשה לך עמלק... והיה בהניח ה' אלקיך לך... לא תשכח". שני ציוויים ציוותה לנו התורה בפרשה זו, ציווי אחד "זכור את אשר עשה לך עמלק", וציווי שני "לא תשכח". ויש להבין ולדעת מה הם שני הציוויים הללו שהתורה ציוותה עלינו בשינוי לשון, ציווי אחד בלשון של זכירה וציוו שני נוסף בלשון של "לא תשכח".

אכן הענין הוא פשוט עד מאוד, כשהתורה מצווה עלינו "זכור את אשר עשה לך עמלק", בטוחה היא התורה שזכור נזכור את הדבר, כי היאך אפשר שלא לזכור את הימים הללו, ימים של אימה ופחד של הרג ושמד, ימים של מחנות הסגר ומכלאות גיטו, של הרג המוני במכונות יריה וקבורות חיים של אלפי אלפים נאהבים ונעימים שבחייהם ובמותם לא נפרדו, היאך אפשר שלא לזכור את מחנות ההשמדה, אושביץ טרבילנקה, מאידאנק, "המבצר התשיעי" ע"י קובנא ששם הוצאו להורג, פאנאר ובאבי-יאר ועוד כהנה וכהנה שהגרמנים ימ"ש הקימו בכל ארצות אירופה בהם נשרפו נהרגו ונחנקו אחינו ואחיותינו הקדושים הי"ד.

(עמוד ט)
בטוחה היא התורה שזכור נזכור "את אשר עשה לנו עמלק", כי חוק טבעי הוא הדבר, כי היאך אפשר שלא לזכור את כל אימת הזוועה שהחיה הגרמנית עשתה לנו, אולם התורה מוצאה לנחוץ להוסיף לנו ציווי נוסף, והציווי הזה בא דווקא לאחר "והיה בהניח ה' אלקיך לך", התורה יודעת כי לאחר שה' יניח לנו. וכל אחד משרידי אש התופת של מחנות השמד, כל אחד מהאודים המוצלים מאש, יתחילו להקים מחדש את הריסות חייהם, הם יבנו להם בתים חדשים ויקימו משפחות חדשות, הם ישלחו במסחר ידיהם ובכל חרושת מלאכה, הם יתחילו לראות ברכה במעשי ידיהם ויתחילו לאכול מטובן של הארצות החדשות בהן מצאו מפלט ומנוח לאחר כל מה שעבר עליהם, הם יתחילו לא רק לאכול מטובן של הארצות הללו, אלא גם לשבוע מחיי המותרות שלהן, ואז ...

אז... יודעת התורה, שהאודים המוצלים הללו שרידי האש, יתאמצו בכל מאמצי כוחם להעביר קו על כל מה שעבר עליהם, הם יתאמצו שלא לזכור מה שקרה רק לפני שתי עשרות של שנים, פורה של שכחה ישתלט עליהם וכל אחד יאמר לנפשו, מה בצע כי תזכרנו, את הרוצח הגרמני משנות המלחמה, הלא עכשיו עולם חסד יבנה, עולם אחר, שגרמניה זו שהביאה הרס וחורבן לעולם, היא עצמה משמשת יתד ופנה במקהלת הארצות שוחרות החופש והדימוקרטיה, נשיאי וראשי ממשלה של העמים שאתם היא נלחמה והכריעה את מיטב בניהם לטבח בשדות הקטל והקרב, משכימים עכשיו לפתחה ומצפים למוצא פיה, הם מצפים ומיחלים שאגרוף עוזה יגן עליהם מהסכנה המאיימת עליהם ממזרח... ואם כן…

אם כן... הרי זה ראיה מכרעת והוכחה ברורה שידיה המגואלים בדם של גרמניה נוקו וטוהרו כבר, ובגדיה החמוצים מדם נקיים וטהורים הלבינו כשלג, אם כן גם עלינו, העם היהודי, מוטלת החובה לשכוח את העבר, ולראות את עם הרוצחים הללו כעם אחר לגמרי שכיפר את חטאיו שחטאו נגדנו בכופר שילומים…
(עמוד י)
ששילמו, שמרק כיבס וליבן את בגדיהם הצואים ואת ידיהם המלאות דם.

"והיה בהניח ה' אלקיך לך", וגם אתה תחיה חיים נוחים וטובים, גם אתה תבוא לידי החלטה שבלי מכונית אי אפשר להתקיים ולעמוד אפילו שעה אחת בארץ מודרנית, והמכונית צמאה לגזולין עד שקשה מאוד לרוות את צמאונה, והנסיעה "לוויקענד" עולה בהון רב, והכל בגלל המכונית הזאת השותה כשיכור את הגזולין על כל קילומטר נוסף, ומי יודע מה היה יוצא מזה בסופו של דבר אלמלי מכונת "הפאלקס-וואגען" המחוסנת מפני צמאון, ובמקום גאלון של גזולין היא צורכת רק "רביעית" של קידוש והבדלה, אכן גדולים הם מעשי גרמניה, מי ישווה לה ומי ידמה לה.

"והנה בהניח ה' אלקיך לך", אומרת התורה, ואז תתאמץ שלא לזכור שאותו בית חרושת שייצר את "הפאלקס-וואגן" שלך, שימש כמקום בו הוכרחו אחיך לעבור כעבדים עבודת כפיה, וככלות כוחם בו עד שלא היה בהם עוד כוח לשאת את נטל העבודה ולא היו יכולים מאסיפת כוחות למלא את מכסת העבודה שהנוגשים הגרמנים הטילו עליהם בסיסמא "תכבד העבודה על האנשים", ואז ... מתוך בית החרושת הזה הם שולחו למחנות השמד ישר לכבשני האש כחפץ אין צורך בו שיש לבערו מן העולם ...

לזאת ציוותה עלינו התורה "לא תשכח" אז ... "בהניח ה' אלקיך לך", אז, הזהר והשמר שלא תשכח מה שעוללו לך הגרמנים הרוצחים הללו, דווקא אז בזמן המנוחה והטוב עלול אתה לשכוח מה שהם עשו לך, ולכן בא הציווי הנוסף הזה, לא תשכח".

ותורתנו הקדושה תורת משה אמת, היא ירדה לסוף דעתו של אדם, היא יודעת את תכונותיו והיא מכירה את טיבו. תורה זו, היא, היא שמצווה אותנו את הציווי הנוסף הזה, של "לא
(עמוד יא)
תשכח", כי התורה יודעת את מקור הרעה, היא יודעת איך זה יכול להיות שנבוא לידי כך שנשכח ולא נזכור את אשר עשה לנו עמלק.

בגאולת מצרים נאמר: "ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו", ופירש שם רש"י, ויקם פרעה, "ממטתו", ולכאורה דברי רש"י הם קשי הבנה, מה בא רש"י לפרש לנו בזה, ולאיזה צורך הוא מדגיש שפרעה קם "ממטתו". ברם, דבר גדול השמיע לנו רש"י בפירושו זה, ותורה שלימה היא.

כשבאו משה ואהרן אל פרעה מלך מצרים, "ויאמרו אל פרעה כה אמר ה' אלקי ישראל שלח את עמי", "ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח", בדברי תשובתו זאת למשה ואהרן, גילה פרעה את חוסר אמונתו בה', ולזאת לאחרי שהצהיר לאמור : "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה', מובן הוא מה שהוסיף לאמור : "וגם את ישראל לא אשלח", שהרי מאחר שאמר "לא ידעתי את ה'", כלומר שאיני מאמין בו, בודאי שאין לו לשמוע לציווי של "שלח את עמי".

ולא עוד אלא: "ויצו פרעה ביום ההוא את הנוגשים בעם ואת שוטריו לאמור, לא תאסיפון לתת תבן לעם ללבון הלבנים כתמול שלשום הם ילכו וקוששו להם תבן, את מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם לא תגרעו ממנו כי נרפים הם על כן הם צועקים ... תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ... ".

אולם לאחר שה' הפליא את מכותיו על מצרים, שלח פרעה, "ויקרא למשה ולאהרן ויאמר אליהם חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", אם כן לכאורה הרי הודה על רשעתו והאמין בה' באמרו "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", אכן לאחר שה' הכביד את לבו "ולא שלח את בני ישראל", ומשה התרה בו בסוף, באמרו : "כה אמר ה' ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, ומת כל בכור
(עמוד יב)
בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים וכל בכור בהמה".

אם כן פרעה זה שהיה כבר מלומד במכות, הלא היתה צריכה ליפול עליו אימתה ופחד מגדול זרוע ה', והיה צריך להיות שרוי בדאגה וצער בשמעו על המכה החדשה של "ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה ... עד בכור השפחה", הלא כבר ראה ונוכח שכל דבריו של משה נתאמתו ומצרים הוכתה כבר בתשע מכות כדבר משה, ואם כן כשמשה הודיע לו, "ומה כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה", אף שלבו היה כבד "ולא אבה" לשלח את העם, בכל זאת היה לו לדאוג לחיי בנו בכורו "היושב על כסאו".

אולם מה עשה פרעה? במקום לשבת עטוף יגון וצער על האסון הצפוי לו וגם שבנו בכורו היושב על כסאו ימות על פניו, הוא פשט את בגדיו ושכב לו במנוחה לישון, במקום שהלילה הזה יהיה לו ליל שימורים של צפיה ופחד, של דאגה ויגון, הוא שכב לישון במיטתו כאילו לא קרה במצרים כלום עד עכשיו, וזהו מה שרש"י אומר לנו, כי כשהתחיל הנגף בבכורי מצרים "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו", "ויקם פרעה לילה", שפרעה קם "ממטתו".

מה מראה לנו הדבר הזה? הדבר הזה מראה לנו שאך מן השפה ולחוץ אמר פרעה לפני זה "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", הוא אמר את הדברים בשפתיו אבל לבו בל עמו היה בדברו זאת, כי לא האמין פרעה בה' באמת ובתום לב איך זה יתכן שישכח ולא יזכור מה היה לו מאת ה'? איך זה יתכן שלא יתמלא דאגה על הסכנה הצפויה לחיי בנו מהמכה החדשה שה' אומר להכות את מצרים, מכת בכורות? ואיך זה שכב לישון במיטתו כתמול שלשום כאילו שום דבר לא קרה עד הנה.
אולם דא עקא, כי בהעדר האמונה מצויה השכחה, פרעה זכור היטב את המכות הקודמו שמצרים הוכתה בהן, אולם בתוך לבו פנימה הוא האמין שאכן מקרה היה הדבר, הוא לא היה מוכן להודות בתוך
(עמוד יג)
לבו פנימה שמאת ה' היתה זאת, למרות שבפיו ושפתיו הודה כביכול בה', ולזאת הוא רצה לשכוח את המכות הקודמות שמצרים הוכתה, כי לא האמין בה', ומכיון שלא האמין שהמכות הקודמות היו מאת ה' היה לבו סמוך ובטוח שלא יקרה במצרים כדבר הזה שימותו "כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה", ומכיון שלא רצה להאמין בזה, הלך לו במנוחה לישון במיטתו כתמול שלשום, כאילו כלום לא קרה, עד שהוא נאלץ לקום "לילה - ממיטתו", כפירושו של רש"י, ולקרוא למשה ואהרן לאמור, "קומו צאו מתוך עמי".

וזהו גם כן מה שאמר הכתוב בנס קריעת ים סוף : "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ד' במצרים ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ולכאורה מקרא זה אומר דרשוני, כי מה שייך לומר כאן "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", לאחר שראו את כל הנסים הגלויים אשר עשה ה' במצרים בחוש, שהרי המושג של אמונה שייך רק בתור מושג מופשט שאינו נרגש בחוש, אבל דבר שאנו רואים בחוש, הרי החוש מעיד על כך, ואמונה מה זו עושה?

אולם הוא הדברים שאמרנו, אימתי סומך האדם על עדות חושיו, זהו רק כשהוא מאמין בעדות זו שחושיו מעידים, אולם בהעדר אמונה זו, גם בחושיו לא יאמין, אכן אמת ונכון הוא שהעם ראה גדולות ונצורות בקריעת ים סוף, וכמו שחז"ל אמרו לנו, מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי על נהר כבר, אבל ראיה זו אופשרה להם רק הודות לאמונתם החזקה בה', לו האמינו ישראל "בה' ובמשה עבד", לא היו מסוגלים לראות "את היד הגדולה אשר עשה ד' במצרים", כי בלי האמונה הגדולה שהיתה מפעמה בהם, היו בלי ספק מיחסים את כל הנסים שנעשו להם על הים למקרים ממקרים שונים ולא "ליד הגדולה אשר עשה ה' במצרים", לכן מובן הוא מה שהפסוק מקשר את שני הדברים יחד,
(עמוד יד)
"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ד' במצרים ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

וזהו בעצם מה שתורתנו הקדושה מצווה לנו בפרשת זכור, יודעת היא התורה שזכור נזכור את פרשת עמלק ואת כל אשר עולל לנו, בטוחה היא בקיום המצוה של "זכור את אשר עשה לך עמלק", אבל יחד עם זאת מוצאת התורה לנחוץ להוסיף אזהרה נוספת של "והיה בהניח ה' אלקיך לך ... לא תשכח", יודעת היא התורה היטב את הכלל של "וישמן - ויבעט", כי דווקא "והי' בהניח ה' אלקיך לך", דווקא אז נשקפת הסכנה להתרופפות האמונה וממילא הרצון לשכוח את הכל, לשכוח את אשר עשו לנו הרוצחים הגרמנים לשכוח את כל ההרג והשמד, את יסורי המות וזוועות העינויים שהם עוללו לנו.

יודעת התורה שיהיו כאלה שיעשו מאמץ לשכוח את הכל, הם אמנם יזכרו את כל הרעה שהגרמנים עשו לנו, אבל הם יאמרו שהיה זה דור תהפוכות של גרמנים וחטאים, רוצחים ואכזרים, אבל עכשיו קם דור חדש של גרמנים טובים שהם שוחרי דימוקרטיה ושלום, גרמנים טובים הרוצים לחיות בידידות עים עם ישראל וביחוד עם ארץ ישראל, ולכן חלילה לנו לדחות את היד המושטת אלינו לשלום, עלינו להסתגל לגרמניה החדשה ולחפש את קרבתה, להתידד ולסחור אתה והעיקר לשכוח את הכל מה שהיה.

לזאת מזהירה לנו התורה "לא תשכח", היא מצביעה לנו כי רק מחוסר אמונה יכולה לבוא השכחה, רק מהעדר האמונה שימי הרעה וזעם שעברו עלינו בעטים של הגרמנים, היתה גזירה מן השמים כהמשך המלחמה הנצחית של עמלק עלינו, יכול לגמול בנו הרעיון שאך מקרה רע עבר על עמינו בשנות הרעה, ולזאת עכשיו מותר לנו לשכוח את הכל, לא ולא, אומרת לנו התורה "לא תשכח", חלילה לנו לחשוב כזאת, חלילה לנו להיות נעדרי אמונה בה' ונעדרי חוש הראייה לראות בחוש את יד ה' הן בעתות צרה והן בעת ישע ופדות, עלינו להתחזק באמונתו ולקיים את הציווי הגדול של "לא תשכח".

(עמוד טו)
ואת המטרה הזאת שמתי לי בעצם, כשהצבתי יד ליהדות ליטא בספרי שאלות ותשובות ממעמקים, פרשת חורבנה של יהדות זו כפי שהיא משתקפת בספר זה, מראה לנו בעליל, שיהדות זו ששימשה משכן לתורה ושרישומה היה ניכר גם על תפוצות גולה אחרות, יהדות זו היתה נאמנת לה' בחייה ובכליונה.

יהדות ליטא שהיתה אמונה עלי תורה ומצוות, יהדות זו אפילו כשחרב חדה של האויב הגרמני ימ"ש היתה מונחת על צוארה, כשהיתה מתבוססת בדמה תוך פעולות וההשמדה (אקציה בלע"ז) ומתענה בסבלות של עבודת כפיה, גם אז בתוך זלעפות הרעב ויסורי מות, גם אז לא איבדה את אמונתה והתאמצה לחיות חיים יהודיים שלמים, חיים של תורה ומצוות.
ועדות לכך, הוא הספר שאלות ותשובות ממעמקים, שבו באו השאלות השונות, שאלות הימים האיומים שיהדות ליטא היתה בהם, שאלות שנשאלתי על ידי ישרים ותמימים שרצו לחיות חיי תורה אפילו בשעת מצוקה וכליה, ושנפשם איותה למות מות ישרים וקדושים, על קדושת שמו הגדול.

זאת ועוד אחרת, מתוך השאלות הללו משתקף רצון החיים החזק שפעם ביהדות זו, שקול התורה לא נדם בה אפילו כשעמדה על סף הכליה, רצון חיים שנבע מתוך אמונה חזקה שבבוא המועד יהיה עת לחננה, ואחר הסתר הפנים התגלה ישועתו, ולזאת לא נתיאשה יהדות זו והחזיקה מעמד ממש עד הרגע המר האחרון.

ספר זה שאלות ותשובות ממעמקים הנותן ביטוי הולם לרוחם האיתנה של יהודי ליטא שנבע מתוך דביקותם בחיי תורה מצוות ואמונה טהורה, ספר זה יכול לשמש לזאת כקריאה נאמנה לכל עם בית ישראל וביחוד לאודים המוצלים מאש שרידי מחנות ההשמדה, שיזכרו ולא ישכחו את מורשת יהדות ליטא, את האמונה בתורה ובמצוות, ואת הצו הגדול שתורתנו ציוותה לנו, זכור את אשר עשה לך עמלק ... לא תשכח ...
יחד עם החלק השלישי של שאלות ותשובות ממעמקים, בא כנספח הספר "אמרי אפרים", על המסכתות בבא קמא, בבא
(עמוד טז)
מציעא ובבא בתרא, והוא קובץ שעורים שהרציתי לפני תלמידים אחרי השחרור מאלה שנשארו בחיים אחד מעיר ושנים ממשפחה. את השעורים הרציתי בדרך נדודי במחנות וועלס, זאלצבורג, ואינסבורג במדינת אוסטריה, ואחר כך בעיר רומה שבאיטליה.

השעורים הללו נאמר בזמן שלא היו לנו אפילו גמרות וכמעט שלמדו בעל פה מדפי גמרא בודדים שעברו מיד ליד, וכמו בדורו של ר' יהודה בר אילעי שלמדו תורה מתוך הדחק, כן גם אנו למדנו תורה למרות הדוחק בספרי גמרא וספרים אחרים.

לזאת חביבים עלי הדברים הללו שנאמרו מתוך הזכרון בדיבוק חברים מקשיבים לקולי, כי גם את השעורים הללו יש לראות כשייכים למראה הכללי של חורבן יהדות התורה באירופה שנתיסרנו בו בעוונותינו הרבים, ואני הגבר ראה עני בשבט עברתם של הרוצחים הגרמנים ימ"ש, זכור אזכור את אשר עוללו לנו ותשוח עלי נפשי על בחורי חמד שנפלו בחרב המשחית על קידוש השם.

לכן ישמשו נא השעורים הללו כמצבת זכרון לאלה מבני העליה תלמידי הישיבות שנספו בשואת ימי הרעה שבאו עלינו, וכאות עולם שזאת התורה לא תמוש מאתנו לעד ולעולמי עולמים, כי מיד לאחר השחרור אזרתי כוח ועצמה להיות ממזכי הרבים, וזכיתי ללמוד וללמד עם פליטת סופרינו צעירי הצאן, על מנת להחדיר בהם שוב את רוח התורה והיראה, רוח ישיבות ליטא המפוארות שנחרבו בחורבן הכללי, להחזיר את העטרה ליושנה ולהפיח רוח חיים של תורה ויראת שמים בין שרידי המחנות פליטי השמד והכליון.

ומעין הפתיחה אסיים בברכת הודאה לשמו הגדול על שחזקני ואמצני להביאני עד הלום, ואני תפלה לאלוקי מרום שכשם שראיתי את העולם בחורבנו והתאבלתי על חורבנם של מבצרי התורה ונושאי דגלה מורי ומאורי היהדות, כן יזכני לראות בנחמה, בהרמת קרן התורה וקרן ישראל וגאולתם, ובבנין ירושלים דביר תפארתנו כימי עולם וכשנים קדמוניות.

ב"ה, ט' מרחשון, תשכ"ט
המחבר